כתבה מאת –ציפורה לוריא מקור ראשון כסלו תשנ"ט

מצייר כדי להוסיף אור

הצייר ברוך נחשון מארח אותי בביתו שבקריית ארבע באחד מימי הסתיו הקיציים האלה שאינם נגמרים. אנו יושבים בחדר מואר, רחב ידיים, מגוללים בדים, מסתכלים על תמונות ומדברים על אומנות כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. כאילו אין את הקריה שאינה יורדת מהכותרות סביבנו. כאילו אין חברון, בית הדסה, בית רומנו, מערת המכפלה והשוק למרגלותינו. כאילו אין מחסומים בדרך. כאילו אין אינתיפאדה באוויר. כאילו איננו יושבים בחדר אורחים שהוא גם בית כנסת, ובארון הקודש שבו, ישנו ספר תורה קטן, שמארחי מצביע עליו ואומר ביובש: "זה של ידידי מרדכי לפיד הי"ד. הניח למשמרת אצלי שבועיים לפני"... ואף על פי כן ולמרות הכל – בעיקר על אומנות. באמתחתי שורה ארוכה של שאלות, אך שמה אקדים ואומר: בשבילי, כמי שבאה מן ההקשרים הסטנדרטיים של האמנות הישראלית, ביקור בסטודיו של ברוך נחשון אינו בדיוק דבר מובן מאליו.  אולי ההפך. אומנם ציורו מוכר לי באופן כללי, מזה שנים. אך מעולם לא נראה היה לי שיש לו נקודות מגע עם השאלות שעל סדר יומה של האמנות העכשווית. שיחה מקרית שנזדמנה לנו לפני זמן מה, ומפגש מחודש עם עבודותיו, השאירו אותי עם תחושה מטרידה: בהסתכלותו של האמן המתבדל הזה על האמנות בכלל, ועל אמנותו בפרט, בחוסר המלחמה  שלו על הכרה 'פורמלית' ובעקביות שבה הוא הולך כבר שנים, טמונה, אולי,פנייה יותר מאתגרת אל האומנות הישראלית ממה שניתן להתרשם ממבט ראשון. כיצד מסתכל אדם זה על יצירתו? מה משמעותה בעיניו? אל מי הוא מפנה אותה? ושאלה נוספת: איך, בלב הקלחת, בעין הסערה, יושב אדם ועוסק בציור? איך פועל מנגנון היצירה שנראה, במקום זה, מאוים כל כך? השיחה לא תתנהל על פי השאלות שהכנתי. היא לעולם לא מתנהלת כך. הדיבורים מתגלגלים. מעשיות, אסוציאציות ואמירות אישיות צצות ללא תכנון. על השולחן העין משוטטת בין קטעי עיתונות – רבים מהם אינם בעברית, ואל עובדה תמוהה זו עוד נצטרך לחזור בהמשך – וחוברות, ביטאונים ודפדפות שכתובת של חב"ד מתנוססת עליהם. אכן, אלה בהחלט אינם המקורות הצפויים אליהם תפנה בחיפוש אחר אינפורמציה אומנותית. אבל המקרה של ברוך נחשון שונה כל כך.

לשונות הצבע מסתלסלות ומתפרצות

מעט אינפורמציה: נחשון, אב לעשרה, הוא יליד חיפה, 1939. הוא גדל במשפחה ציונית-דתית, בסביבת מגורים מעורבת של יהודים וערבים (מעניין, אני שואלת את עצמי, האם הילדות הכינה אותו לקראת המקום בו יבחר לגור בבגרותו?). מגיל צעיר מתגלה הנטייה לציור. הוא לומד אצל שלמה נראני, תלמידו של סזאן – מענקי הציור הצרפתי הפוסט אימפרסיוניסטי. בתוך מהלך של חיפושים רוחניים הוא מגלה את חב"ד, ולאחר שירותו הצבאי הוא פונה ללימודים בישיבה בלוד. הקשר עם חב"ד מעמיק עם נישואיו לשרה. פגישה עם דמותו הנערצת של הרבי בשנת 1965 תטביע על דרכו של נחשון חותם גורלי. הרבי משוחח עם האמן הצעיר במשך שלוש שעות (!) מאציל עליו את ברכתו ודואג לו למלגת לימוד בבית הספר לאומנויות חזותיות בניו-יורק. בנסיבות אלה מתגבשת הסימביוזה שהמילים, השחוקות במקצת, אך הבלתי נמנעות  - 'יהדות' ו'אומנות' מנסות לבטא. 'יהדות' כאורח חיים, כים של דעת, כאוצר בלום (תרתי משמע) של דימויים ויזואליים, תהיה הבסיס לפריצה יצירתית ארוכת טווח. הבדים של ברוך נחשון כבדים בצבע. זהו עולם דחוס בפרטי פרטים, מלא תנועה. בתוך נחשולים של אדומים, חומים, כחולים וירוקים קמים לתחייה סיפורי המקרא, בני ישראל נמלטים מרודפיהם ודוד מלך ישראל מולך על עמו. אין לטעות בסגנונו של נחשון. לשונות הצבע מסתלסלות ומתפרצות, עוטפות את מסגרת הקומפוזיציה, על פי רוב כלפי מעלה. בתוך המערבולות האלה פועלות דמויות אנוש מיניאטוריות, מצוירות בסגנון נאיבי. הדמויות קטנות וסכמטיות. ציורי הנוף, מתקופה מוקדמת יותר של האמן, מפויסים יותר. בציורים אלה הקירבה למיניאטורות הפרסיות או ההודיות, עליהן מדבר נחשון בהתעניינות ובהערכה, ניכרת למדי. בבדים הגדולים האופי יותר פנטסטי וסימבולי. שמו של ארנסט פוקס הווינאי מוזכר כמקור השפעה חלקי. בתוך הדינמיות הכללית – הקוסמוס כנתון בזרימה מתמדת, בין קטבים דרמטיים של נפילה והתעלות –משתלבות שלהבות הפסוקים. אלה מגלים למעיין את נקודת המוצא של הצייר או מוסיפים להיבט החזותי ממד של פרשנות.

ברוך נחשון מה זה להיות אמן בעיניך?

 מהו תפקידה של האמנות ?

"הייתי אומר כך: אני רואה עצמי כמתרגם. אני מתרגם את המקורות לצורה וצבע. הכל במקורות מעניין אותי: הפשט, המדרשים, הקבלה, הפיוט. הלוא זהו עולם עצום, בלתי רגיל. הנה, היה יהודי אחד מנצרת, ישו הנוצרי שמו. מסביב לדמותו של היהודי הזה נעשתה אומנות במשך כ-2,000 שנה, כמעט בכל אתר על פני כדור הארץ. ולנו יש 54 נביאים ונביאות, ומקורות אדירים. את כל זה ניתן לתרגם לקו ולצבע! מבחינה רוחנית אנחנו העם היותר עשיר בעולם. פשוט צריכים לקום האמנים שיקחו את העושר הזה ויתרגמו אותו. הדבר לא נעשה לאורך כל הדורות, בגלל הסיבות הידועות. אם אנחנו נרשה לעצמנו עכשיו, השפע הזה פשוט יפרוץ. "אתאר לך רגע אישי: יש כיסא מסוים שאני נוהג לשבת עליו בלילות שבת, וממנו אני מתבונן בשולחן הנרות. זהו מין מצב קצת מעורפל, מין מצב של דמדומים. ואז אני רואה, אני פשוט רואה דברים. מיני חזיונות... אחר כך, במוצאי שבת, אני מעלה את החזיונות האלה על הבד. "כאמן אני רואה את עצמי כמי שחייב להוסיף לעולם הזה אור. זה הכל. זהו תפקידה של האמנות שלי. כי את האופל כבר ראינו. הלוא כולנו היינו שם. כולנו פליטים, כולנו אודים מוצלים מאש. את הרע כבר ראינו עד כלות. אז התפקיד היחיד שאני מאמין בו הוא רק להוסיף אור".

את אחי אני מבקש- איך אתה רואה את עצמך בהקשר לאמנות העכשווית שלנו? האם אתה מגדיר עצמך אמן ישראלי ?

"ישראלי"? (ציניות, סרקזם, לעג, כאב, התרסה, והשלמה משמשים בערבוביה באינטונציה המחודדת בה חוזר נחשון על השאלה). "ישראלי? הלוא אני פלשתינאי בכלל". המשפט הזה איך שהוא מהמם אותי. מהדהדת בו תחושת ניכור ללא מיצרים. "אני ומספר חברים שהם בעיני אמנים יקרים וחביבים, איננו קיימים כלל מבחינתה של האמנות הישראלית. אנחנו פשוט מחוקים. אישית השלמתי כבר עם המצב. בעבר, אומר את האמת, הייתי מריר מאוד. היום כבר לא. חבל לי לבזבז את הזמן שיש לי על רגשות כאלה. "ואם להמשיך להגדיר את הדברים, אני רואה את עצמי כצייר של העתיד. יש ציירים שמתעסקים בעבר, יש ציירים שמתעסקים בהווה – אצלנו אלה הם האמנים שיש להם את הבמות, התיאטראות והמיקרופונים, ויש כאלה שמתעסקים בעתיד. זה הסוג שלי. ומבחינת שייכות עמוקה, אני יוצר פה, בקריית-ארבע,

לא מתוך ההתעניינות בהווה ובאקטואליה – מכך אני משתדל להתרחק ככל יכולתי – כי אם מתוך תחושה של קשר לכל הדורות של העם. כולל הדור האחרון. ולמרות מה שאמרתי, אני כואב את הנתק מהדור העכשווי. הן אנחנו עם אחד, אנחנו שייכים זה לזה. אני יכול לצטט ולומר: 'את אחי אנוכי מבקש".

מה בדבר התארגנות של האמנים שקרובים לתפיסה שלך כדי לפלס דרך ביחד? זה מקובל למדי בהיסטוריה של האמנות.

"כן, היו לנו התארגנויות פה ושם. לפני מספר שנים הצגנו ביחד ברמת-גן. אבל זה לא זה. זה לא מספיק ולא רציני. מבחינה ממסדית לא נראה לי שהיהדות הדתית תקים מתי שהו מוזיאון לאומנות ברוח דרכה. זה פשוט לא יקרה. ואם את שואלת על יוזמה כזאת מטעם מוצת יש"ע –הלוא אמנים רבים בעלי נטיות רוחניות קרובות לשלי מפוזרים ביש"ע, אני יכול לתת לך רשימה של שמות וכתובות. אבל אין על מה לדבר. במועצת יש"ע לא מתעניינים באומנות". סיפורים על מפגשים אישיים די מדהימים, בעקבות תערוכות שהתקיימו ברחבי העולם, משתרבבים לתוך השיחה. הנה, רק לפני מספר ימים התקשר זוג מארצות-הברית. הם הגיעו לארץ, ביקשו להכיר את האמן ולהודות לו. נתקלו בעבודותיו בניו-יורק ולא יכולים לשכוח. נחשון מזכיר מסעות לקנדה, הרצאות באוסטרליה, בדרום אמריקה. איך נוצרו כל הקשרים האלה? המסעות, כך אני מבינה, הם בדרך כלל אל קהילות חב"ד. שמו של האמן הולך לפניו בקהילות אלה. זאת באמצעות ציור שימושי, פופולרי, מוזמן(אגב, גם זה דבר שאינו רווח כל כך במציאות האמנותית של היום) המשמש לו כמין כרטיס ביקור: לוחות שנה. נחשון מעצב לוחות שנה שמופצים בקהילות ברחבי העולם. החזיונות שנראו על הבדים הגדולים מתורגמים לפוסטרים. אלה מגיעים אל מוסדות ציבור ואל בתים פרטיים, ועושים היכרות עם האמן היושב בקרית-ארבע הרחוקה, מתמודד שם עם חזיונותיו, עם מופלאות הקיום היהודי ועם הבד והצבע. באופן זה, למרבה האירוניה, שמו של נחשון יהיה מוכר בחו"ל היהודי יותר מאשר בביתו, כאן בארץ. ברוסיה, מספר נחשון, סגנונו אהוד במיוחד. על פי ההדים שהוא שומע, ציוריו מועתקים שם אל חפצים, בעיקר אל תיבות עץ, ברוח האמנות העממית המוכרת באזורים אלה. התיבות נמכרות בהון עתק. המקור, באקריליק, נמצא אי פה אי שם. בחוץ מחשיך. השיחה התארכה יותר משתכננו. אני אוספת את רשימותי ויוצאת להמתין לאוטובוס המסורג והממוגן.   ברוך נחשון, אציל בעל גינונים של ג'נטלמן שחי בעולמו שלו, בעין הסערה, מלווה אותי. קולו של המואזין נישא אלינו, מסתלסל ועגמומי. ג'יפ מסתובב בין רחובות הקריה ומכריז מה. ילד נוסע על אופניו. ידיד קל-צעד מזהה את נחשון, אץ אליו ולוחש לתוך אוזנו סוד נפלא שנתגלה זה לא מכבר, בשיעור בבית כנסת קטן, בשכונת רמות בירושלים. אין אפס. כל רגע מלא משמעות. כל רגע עשוי להביא את הבשורה. האוטובוס מתמהמה. אנו ממתינים. שעת בין הערביים, קריית-ארבע, כסלו תשנ"ט.